החלטה בתיק בש"פ 505/14

           בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי.

1.        ראשיתו של ההליך בסכסוך שכנים שהתגלע בין המבקשים למשיב 1 (להלן: המשיב) אשר בעקבותיו הגיש המשיב בשנת 2003 תביעה נגד המבקשים בפני המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב-יפו (להלן: המפקחת על המקרקעין), וזו קיבלה אותה בחלקה בפסק דין מיום 26.4.2004.

           לטענת המשיב המבקשים לא קיימו אחר הוראות פסק הדין האמור ומשכך הגיש ביום 7.9.2004 בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט "ולמתן צו עשה" בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בקשה זו התקבלה בחלקה ביום 27.7.2005 כך שלגבי חלק מן הנושאים בהם דנה המפקחת על המקרקעין נקבע כי אם יוסיפו המבקשים להפר את פסק הדין ישלמו קנס בשעורים שנקבעו. המשיב הוסיף והגיש ביום 2.10.2005 בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על ההחלטה האמורה של בית משפט השלום (לעניין חלקי בקשתו אשר נדחו) כמו גם על החלטה נוספת שניתנה על ידי המפקחת על המקרקעין בבקשה שהוגשה לה להבהרת פסק דינה.

           המבקשים לא התייצבו לדיון אשר התקיים ביום 28.2.2006 בבקשת רשות הערעור ומשכך ניתן באותו מעמד פסק דין במעמד צד אחד (כב' השופטת ש' דותן), אשר מפאת חשיבות הדברים לענייננו אביאו כלשונו:

"המבקשים זומנו כדין ולא התייצבו. לפיכך, זכאי המבקש ליטול פסק דין, ככל שהדבר נוגע לשניים מבין הפריטים אשר לגביהם התבקשה החלטה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, וכוונתי לנושא בלוני הגז וסוג הקיר שהיה על המשיבים לבנות במקום הדלת.

עו"ד מוסרי יגיש פסיקתא לפיה, אי מילוי הצו בשתי נקודות אלה יהיה כרוך בתשלום קנס בסך 1,500  ש"ח ביחס לכל פריט...".

           בהמשך לכך הגיש המשיב לחתימת בית המשפט המחוזי "פסק דין/פסיקתא" לפיה לגבי שני הרכיבים האמורים מוטל על המבקשים  -

"קנס כספי לטובת המבקש [המשיב] בסך 1,500 ש"ח לכל שבוע של איחור בגין אי מילוי צו זה וזאת לתקופה שמיום 18.1.2007 ועד לקיום הצו".

           הפסיקתה נחתמה כמבוקש, ולאחר שבקשות שהגישו המבקשים לביטול פסק הדין ולביטול הפסיקתה נדחו והמבקשים לא קיימו אחר הפסיקתה, פתח המשיב נגדם תיק הוצאה לפועל (אשר לטענת המבקשים סכום החוב בגדרו נכון למועד הגשת הבקשה היה בסכום העולה על 100,000 ש"ח), במסגרתו ננקטים הליכי גביה, ובין היתר הוגשה בקשה למינוי בא-כוח המשיב ככונס נכסים על בית מגוריהם.

2.        ביום 20.1.2014 הגישו המבקשים את הבקשה שבפניי להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין ועל הפסיקתה, לה צרפו עותק של הודעת ערעור. לטענת המבקשים מתן הארכה מוצדק חרף הזמן הרב אשר חלף למן מועד פסק הדין והפסיקתה וזאת נוכח טעות משפטית בולטת על פניה של הפסיקתה, אשר לפיה הקנס שהוטל עליהם ישולם למשיב אישית ולא למדינה, כמתחייב לעניין הוראת קנס המוטלת במסגרת הליכי ביזיון בית משפט. לעניין משך הזמן אשר חלף למן מועד מתן הפסיקתה טוענים המבקשים כי פער הזמנים נוצר בגין כך שהם לא היו מיוצגים בהליכים שהתנהלו בעניינם ועל כן לא היו ערים לטעות זו שנפלה בפסיקתה ואשר נוצרה בשל הטעיה של המשיבים את בית המשפט המחוזי, ורק לאחר שלאחרונה פנו לקבלת ייצוג משפטי התבררה להם הטעות, היורדת לשורשם של דברים.

           המשיב מתנגד לבקשה בהדגישו את משך הזמן אשר חלף למן מועד מתן פסק הדין ואת השיהוי אשר דבק בהתנהלות המבקשים, ועוד הוא מדגיש כי משך תקופה ארוכה בחרו המבקשים להגיש בקשות לביטול פסק הדין ובקשות במסגרת הליך ההוצאה לפועל. המשיב מוסיף כי בניגוד לנטען בא-כוחם של המערערים מייצג אותם כבר מספר שנים, ומכל מקום העדר ייצוג אינו מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

           להשלמת התמונה יצוין כי המבקשים הגישו בקשה לצירופה של המדינה כצד להליך, ובשים לב למהות הטענות המועלות בבקשה התבקשה תגובתה לבקשת הצירוף ולגופם של דברים, ובהמשך לכך הודיעה המדינה כי היא אינה מתנגדת לבקשת המבקשים להארכת מועד להגשת ההליך.    

דיון

3.        טרם בחינת טיעוניהם של הצדדים ובחינת השיקולים הרלבנטיים ראוי לבחון מהי הדרך בה רשאים היו המבקשים להשיג על פסק הדין ועל הפסיקתה - סוגיה לה לא נדרשו הצדדים באופן מפורש בטענותיהם - וכפועל יוצא מהי אמת המידה על פי יש לבחון את בקשת הארכה דנן.

           הליך בזיון בית המשפט מהווה מסגרת המאפשרת אכיפה של צווים שיפוטיים בדרך של הטלת סנקציות מסוג קנס או מאסר על אדם שאינו מציית לצו שיפוטי שניתן בעניינו, עד לקיומו של הצו. ככזה יש להליך על פי פקודת בזיון בית משפט אופי דואלי הכולל שילוב של מאפיינים אזרחיים ומאפיינים פליליים, ובהתאם הוכר הוא בפסיקה כמצוי ב"איזור דמדומים" שבין התחום הפלילי לבין התחום האזרחי (ראו רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (8.7.2013) והאסמכתאות המובאות שם)). אחת מן ההשתקפויות של אופי דואלי זה באה לידי ביטוי באופן ההשגה על החלטות המתקבלות במסגרת הליך ביזיון בית המשפט, כך שבאופן חריג דרך ההשגה על פסק הדין או ההחלטה נגזרת מן התוצאה וההכרעה שנתקבלה בגדרם.

           סעיף 8(1) לפקודת ביזיון בית משפט קובע בהקשר זה כי:

"צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה".

           מכאן יוצא כי עת בית המשפט נעתר לבקשה למתן "צו המטיל עונש" לפי פקודת ביזיון בית משפט רשאי בעל הדין אשר כלפיו מופנה הצו להגיש ערעור פלילי בזכות. לעומת זאת כאשר בית המשפט דוחה בקשה כאמור רשאי מגיש הבקשה להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור אזרחי (ראו: ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 9 (6.2.2007) (להלן: עניין נבון); משה קשת ביזיון בית-משפט - דיני אכיפת צווים שיפטיים 229-230 (2002) (להלן: קשת)). הפסיקה הוסיפה וקבעה כי על החלטה שניתנה מכוח פקודת ביזיון בית משפט ניתן להשיג ב"גלגול שלישי" אך בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור, וזאת גם מקום בו בית משפט השלום דחה בקשה למתן "צו המטיל עונש" ובית המשפט המחוזי הפך את החלטתו (ראו: עניין נבון, פסקה 9; קשת, 231). יצוין בהקשר זה כי על פי ההבחנה עליה עמדנו, על פיה דרך ההשגה על החלטה הניתנת מכוח פקודת ביזיון בית משפט נגזרת מתוצאת ההחלטה, נראה כי עת בית המשפט המחוזי דוחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום אשר דחה בקשה לפי הפקודה יש להגיש בקשת רשות ערעור אזרחית, ולעומת זאת עת נעתר הוא לבקשת רשות ערעור כאמור ובשונה מבית משפט השלום מורה על "צו המטיל עונש" עובר מרכז הכובד לאופיו הפלילי של ההליך, ובהתאם ניתן להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור פלילית (ואולם ראו והשוו רע"א 4876/13 זאהר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עיר הכרמל (5.8.2013)).

במקרה שבפנינו בית משפט השלום קיבל את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט בחלקה והמשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על חלקיה אשר נדחו. הערעור התקבל, בהעדר התייצבות, על שניים מן הפריטים, ובהתאם להלכה הנזכרת המבקשים רשאים היו להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור.